<h1>בה"ג הלכ' מילה</h1>
<h2>דף קכט.</h2>
מעוברת שאינה יכולה להלך, בידוע שהוציא עובר את ראשו חוץ לפרוזדור מערב שבת, משנפתח הקבר אין פנאי להלך, ואע"פ שלא נולד עד למחר, אין מחללין עליו את השבת, אלא מלין אותו מערב שבת. אמר רבה (פסחים ס"ט.) קטן בריא מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת, קטן חולה אין מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת. אמר רבא ואי בריא הוא למה ליה חמין להברותו, אלא אמר רבא הכל אצל מילה חולין הם, לא שנא בריא ולא שנא חולה מחמין.
<h2>דף קל.</h2>
כלל אמר רבי עקיבא, כל מלאכה שאיפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת, מילה שאי איפשר לה לעשותה מערב שבת דוחה את השבת. אמר רב יהודה אמר רב הלכה (קל"ג.) כרבי עקיבא. ומנין למילה עצמה שדוחה את השבת, אמר רבי יוחנן (קל"ב.) דאמר קרא (ויקרא י"ב, ג') וביום השמיני ימול וביום ואפילו בשבת, ורבי אלעזר אמר אתיא אות אות, כתב במילה (בראשית י"ז, י"א) והיתה לאות ברית וכתב בשבת (שמות ל"א, י"ז) ביני ובין בני ישראל אות היא, אלא מעתה תפילין דכתב בהו אות (דברים ו', ח') והיה לאות על ידכה, לידחו שבת, אלא אתיא ברית ברית, כתב במילה (בראשית י"ז, י"א) והיתה לאות ברית וכתב בשבת (שמות ל"א, ט"ז) לדרתם ברית עולם, אי הכי גדול נמי דכתב ביה (בראשית י"ז, י"ד) ברית לידחי שבת, אלא אתיא דורות דורות, כתב במילה (שם י"ב) כל זכר לדורותיכם וכתב בשבת (שמות ל"א, ט"ז) לדרתם ברית עולם, אי הכי ציצית נמי דכתב בה (במדבר ט"ז, ל"ח) לדרתם תדחה שבת, אמר רב נחמן בר יצחק דנין אות ברית ודורות מאות ברית ודורות, לאפוקי הנך דחדא חדא כתב בהו. תניא כוותיה דרבי יוחנן שמיני ימול ואפילו בשבת, ואלא מה אני מקיים (שמות ל"א, י"ד) מחלליה מות יומת, בשאר מלאכות חוץ מן המילה, אבל מילה דוחה שבת, מאי טעמא, קל וחומר ומה צרעת שדוחה את העבודה ועבודה דוחה שבת מילה דוחה אותה, שבת שנדחה מפני עבודה אינו דין שתהא מילה דוחה אותה. ומנין שמילה דוחה את הצרעת, דכתב (ויקרא י"ב, ג') ימול בשר ערלתו ואף על פי שיש שם צרעת, ומה אני מקיים (דברים כ"ד, ח') השמר בנגע הצרעת, בשאר מקומות חוץ מן המילה. וממאי דצרעת חמורה דילמא שבת חמורה ולא דחיא לה מילה, אמר קרא (ויקרא י"ב, ג') וביום ואפילו בשבת. והלכה כרבי יוחנן.
<h2>דף קל:</h2>
ואין מביאין איזמל בשבת דרך רשות הרבים, וכשם שאין מביאין אותו דרך רשות הרבים כך אין מביאין אותו דרך גגות ודרך קרפיפות ודרך חצירות. (ביצה ל"א.) ואיזה הוא קרפיף, כל שסמוך לעיר דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר כל שנכנסין לו בפותחת ואפילו בתוך תחום שבת. אמר רב סלא אמר רבי זירא הלכה כר' יוסי, ותנן (עירובין כ"ג:) הגנה והקרפיף שהוא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים מוקפת גדר גבוה עשרה טפחים מטלטלין לתוכה, ובלבד שיהא בה שומרה או בית דירה או שתהא סמוכה לעיר, רבי יהודה אומר אפילו אין בה אלא בור שיח ומערה מטלטלין בתוכה, רבי עקיבא אומר אפילו אין בה אלא אחד מכל אילו מטלטלין בתוכה ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים, רבי אליעזר אומר אם היה ארכה יתיר על רחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בתוכה, רבי יוסי אומר אפילו ארכה כשנים ברחבה מטלטלין בתוכה ואיתמר (שם כ"ג:) רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי, רב ביבי אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי עקיבא, ותרויהו לקולא, וצריכא דאי אשמעינן הלכה כר' יוסי הוה אמינא עד שיהא בה שומרה או בית דירה, קמ"ל הלכה כרבי עקיבא, ואי אמר הלכה כרבי עקיבא הוה אמינא אריך וקטין לא, צריכא.
<h2>דף קלב.</h2>
והני מילי כי לא דחי שבת מכשירין דקמי מילה, אבל מכשירין דבתר דאימהיל, כגון דאיתשידו חמימיה או דאיבדור סמאניה, ולא איפשר אלא באחולי שבתא עלייהו, סכנה הוא, ומחלינן שבתא עליה. מאי טעמא, התם הוא דאשתפיכו חמימיה או דאיבדור סמאניה או דאיפגים איזמל מן קמי דלימהליה, דאמרינן תדחה מילה למחר, אבל הכא, כיון דאיכא סכנה מחללין עליה שבתא.
וכי מהלינן ביממא אבל בליליא לא דכתב (ויקרא י"ב, ג') וביום השמיני, ביממא אין בליליא לא. ולא מיבעיא מילה בזמנה דביממא אין בליליא לא אלא אפילו במילה שלא בזמנה נמי ביום אין בליליא לא, דתניא (יבמות ע"ב:) ביום, אין לי אלא שנימול לאחד, יש יליד בית שנימול לשמונה שיהא נימול ביום, מנין לרבות לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר ושאר כל הנימולין שלא בזמנה שאין נמולין אלא ביום, ת"ל וביום.
<h2>דף קלב:</h2>
ואילו ינוקא דמן קמי דלימהיל איתיליד ליה נגעא בבשרא דכדמהלין ליה מפסיק נגעיה, מהלינן ואע"ג דמפסיק נגעיה. ואי הדר עטיף בישרא עילוי מהילותא ולא חזיא, צריך למימהליה זמנא אחריתי, ואי איתיליד נגעא בבשרא דעטיף על מהילותיה, לא מהלינן ליה, משום דלא ליתעקר איסורא דאוריתא, וכן הלכה. ומאן דאית ביה נגעא, אסיר למיקצייה בין בסמא בין בפרזלא, ומאן דקייץ ליה עובר בלאו דכתב (דברים כ"ד, ט') השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות, ואמר רבי אבין אמר רבי אילעא (עירובין צ"ו.) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. תניא (ויקרא י"ב, ג') בשר ערלתו, אף על פי שיש שם בהרת יקוץ, מאי טעמא, דאתי עשה דחי את לא תעשה. מצורע טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש המטה שנאמר (שם י"ד, ח') וישב מחוץ לאהלו ולא מחוץ לאהלה.
<h2>דף קלג.</h2>
והיכא דאייתי איזמל מערב שבת, ואיפגים או דאיגניב מקמי מילה, שרי למימר לגוי לצבותיה או לאיתויי איזמל אחרינא, דגמרינן לה (עירובין ס"ז:) מההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה, אמר להו רבא לייתו ליה מגו ביתאי, אמר ליה אביי והא לא עריבו, נסמוך אשיתוף, והא לא שתיפו ליה, לימרו ליה לגוי לייתי ליה, אמר אביי בעאי לאותובי למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב כהנא כי הוינן בי רב יהודה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא. בתר הכי אמר ליה מאי בעית לאותוביה, דתניא הזאה שבות ואמירה לגוי שבות, מה הזאה שבות ואינה דוחה את השבת [אף אמירה לגוי שבות ואינה דוחה את השבת], אמר ליה ולא שני לך בין שבות דאית בה מעשה לשבות דלית בה מעשה.
עושין כל צורכי מילה בשבת, מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון. לא שחק כמון מערב שבת, לועס בשיניו ונותן. לא טרף יין ושמן, נותן זה בעצמו וזה בעצמו. אין עושין לה חלוק לכתחילה, אבל כורך עליה סמרטוט. לא התקין כלי מערב שבת, כורך על אצבעו ומביא, ואפילו מחצר אחרת. (קל"ג:) אמר רב האי אסיא דלא מייץ סכנה היא ומעברינן ליה. (יומא פ"ד:) מחמין חמין לחולה ולחיה ולקטן בשבת, בין להשקותו בין להברותו, ואין אומרים נמתין לו עד שיבריא אלא מחמין לו מיד, אחד קטן בריא ואחד קטן חולה מחמין לו חמין להברותו ולמולו בשבת. רבי אלעזר בן עזריה אומר (קל"ד:) מרחיצין בין לפני המילה ובין לאחר המילה, אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אלעזר בן עזריה בין הרחצת כל גופו בין בחמין שהוחמו בשבת ובין חמין שהוחמו מערב שבת. פסק] והיכא דאישתפיך חמימיה ואיבדור סמאניה לבתר דאימהיל, עבדינן לה בשבת משום סכנה.
<h2>דף קלג:</h2>
ת"ר המל, כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר על ציצין המעכבין את המילה ועל ציצין שאין מעכבין את המילה, פירש, ציצין המעכבין דאי לא שקיל להו דמי כמאן דעביד חבורה בשבתא הוא ובר מילקא הוא, נוטל, וציצין שאין מעכבין אינו נוטל.
<h2>דף קלה.</h2>
תנו רבנן (ויקרא י"ב, ג') ימול בשר ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא הנולד בין השמשות דוחה את השבת, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא אנדרוגינוס דוחה את השבת, ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא הנולד כשהוא מהול, דכולהו לא מהלינן להו בשבתא. ונולד כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, דרב אדא בר אהבה איתיליד ליה ההוא ינוקא בשבתא כשהוא מהול, אהדריה אתליסר מהולאי שוויה כרות שפכה, אמר תיתי לי דעברי אדרב, למימרא דהלכתא דאינו צריך להטיף ממנו דם ברית.
תנו רבנן (תוספתא פט"ז ד') בן שבעה מחללין עליו את השבת, בן שמונה אין מחללין, ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. ואפילו שהה עשרים ותשעה יום הרי זה נפל, (קל"ה:) שהה שלשים יום באדם אינו נפל. ובן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו בשבת, אבל אמו שוחה עליו ומינקתו מפני הסכנה. ובן שמונה דאמרינן דאסיר לטלטלו, היכא דנסיב איתתא ומית בעל, אי נמי פרש ולא קירב לגבה, דליכא לספוקה דאיתיליד לתשעה אי נמי לשבעה, אבל ודאי מיסמך עילוי טבילה דאיכא למימר דהדא מן כדפסקא ולא חזיא דם איעברא והאי בן שמונה הוא, הכי לא תימא, דאיכא נשי דמיעברא דחזיא דם ואיכא למימר דהאי בן תשעה הוא, ואיכא דפסקא כמה יומי ולא מיעברא והדר מיעברא איכא למימר דהאי בן שבעה הוא, ומחללין עליה שבתא ומהלינן ליה, דקא אמרינן (קל"ו.) אם חי חי הוא ואי לא מחתך בבשר בעלמא הוא, ולעניין אחולי שבתא מספקא מחלינן דקאמרינן כל ספק נפשות להקל, הלכך לא משכחת לה אלא בבתולה דאינסיבא ומית בעל בההוא ירחא, ובן שמונה ודאי, דלא איבעיל אלא חד יומא וקא מניא יומא מיניה, הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו.
ובן שפחה נימול לשמונה ודוחה שבת, דאמר רבה אמר רבי אסי, כל שאמו טמאה לידה נימול לשמונה, דתניא (ויקרא י"ב, ב') דבר אל בני ישראל אין לי אלא ישראל, גיורת ושפחה מנין, ת"ל אשה.
<h2>דף קלה:</h2>
ובר ישראל דאית ליה שפחה וילידא ברא, מיחייב למימהליה בר תמניא יומי כישראל, שנאמר (בראשית י"ז, י"ב) ובן שמונת ימים ימול לכם, ותנו רבנן יש יליד בית שנימול לשמונה, יש מקנת כסף שנימול לאחד, יש מקנת כסף שנימול לאחד, יש יליד בית שנימול לשמונה, כיצד, לקח שפחה ועוברה עמה זה הוא מקנת כסף שנמול לשמונה, לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זה הוא יליד בית שנמול לשמונה, רב חמא אמר ילדה ואחר כך הטבילה זה הוא יליד בית שנמול לאחד, הטבילה ואח"כ ילדה זה הוא יליד בית שנמול לשמונה. ותנא קמא לא שני ליה בין ילדה ואחר כך הטבילה ובין הטבילה ואחר כך ילדה, אלמא אף על גב דאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה. אמר רבא בשלמא לרבי חמא משכחת ליה יליד בית נמול לאחד נמול לשמונה, כגון שילדה ואחר כך הטבילה הטבילה ואחר כך ילדה, מקנת כסף נימול לשמונה כגון שפחה ועוברה עמה, מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה, אלא לתנא קמא יליד בית דנימול לאחד היכי משכחת לה, האמר כיון דמתעברה אצלו אף על גב דלא טבלה נימול לשמונה, אמר רב ירמיה כגון שלקח שפחה לעוברה, דלא קניא ליה לישראל אלא ולד, הניחא למאן דאמר קניין פירות לאו כקניין הגוף דמי, אלא למאן דאמר קניין פירות כקניין הגוף דמי כיון דקנה ולד קנייה לשפחה, וכיון דקנה ליה שפחה ונתעברה אצלו לשמונה מהלינן דהא קא קני ליה טבילה, מאי איכא למימר, אמר רב משרשיא כגון שלקח שפחה על מנת [שלא] להטבילה.
לקח שפחה ועוברה עמה זה הוא מקנת כסף שנמול לשמונה, כיון דלא נתעברה אצלו עובר ברה מקנת כסף קרינא ביה. לקח שפחה ונתעברה אצלו, ואף על גב דלא מטבלה, זה הוא יליד בית שנימול לשמונה. והאי דקאמרינן כתנאי, איכא דקאמר הא דרבה אמר רב אסי ודאביי, הוה ליה אביי כי האי תנא דקאמר נתעברה אצלו אף על גב דלא מטבלה נימול לשמונה, ואינה טמיאה לידה, ורבה כרבי חמא, ואיכא דקאמרי דאביי קושיא בעלמא הוא דאקשי פריקן ליה נדה מיניה, הכי קאמרינן הא דרבה אמר רבי אסי תנאי היא, תנא קמא לית ליה דרבה, ורבי חמא אית ליה. אמר רבא בשלמא כולה על מנת שלא להטבילה דזבנה בסתמא, אע"ג דלא אטבלה לשמונה, מהיל ליה, אבל ודאי פסק על מנת שלא להטבילה בהא אפילו תנא קמא מודה דגויה גמורה היא ולא מהיל ליה לשמונה, וכולהי בלוקח מן הגוי. ואית דאמרי משום מר אהינאי לקח שפחה וולדה עמה זה הוא מקנת כסף שנמול לאחד, לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זה הוא יליד בית שנימול לשמונה, אמר לך דוקא לקח שפחה וולדה עמה, אבל לקח שפחה ועוברה עמה כיון דגביה איתיליד, אע"ג דלא נתעברה אצלו, לאו מקנת כסף קרינא ביה.
<h2>דף קלו.</h2>
בריה דרב דימי בר יוסף איתיליד ליה ינוקא, שכיב בגו תלתין יומין, יתיב קא מיאבל עליה, אמר ליה אבוה צורנייאתא קא בעית למיכל, אמר ליה, קים לי בגויה דכלו לו חדשיו. איתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה, אמר רבינא משמיה דרבא אם קידשה ישראל דכי חלצה לא אסירא ליה, חולצת ושבקינן לה גביה, אם קידשה כהן דכי חלצה אסירא ליה, אינה חולצת ולא צריכה חליצה, והותרה לבעלה כהן מאלתר, ורב שרביה משמיה דרבא אמר אחד זה ואחד זה חולצת. אמר ליה שרביא לרבינא, באורתא אמר רבא הכי, לצפרא הדר ביה, אמר ליה שריתוה, יהא רעוא ביומיכון תשרון אף תרבא. והלכה כרבינא דאמר אף על גב דחיי עשרין ותשעה יומי כמה דלא שהה שלשים יום נפל הוא. והני מילי למישרייה לאיתתא לעלמא, אבל מת ולד ביום שלשים אי נמי בתוך שלשים אסורה ליבם, ואם ייבם, ולד ספק ממזר הוא, דתניא (קל"ה:) רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל, הא לא שהא ספיקא, לגבי אשת אח דחייבי כריתות אחמירו בה רבנן ולא נייבם אשת אח מספיקא, דכל ספק איסורא לחומרא, לגבי אבילות אקילו בה רבנן. רב אשי איקלע לבי רב כהנא, איתילידא ביה מילתא בגו תלתין יומין, חזייה דהוה קא בעי ליאבולי, אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן שמעון בן גמליאל דאמר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל הא פחות משלשים נפל הוא, אמר ליה קים לי ביה שכלו לו חדשיו.
<h2>דף קלז.</h2>
[פסק] והיכא דאיתיליד ערב שבת בין השמשות ואיקלע חד בשבתא ותרי בשבתא יומא טבא דריש שתא, מעכבינן ליה עד תלתא בשבתא, דתנן קטן נימול לשמונה לתשעה לעשרה לאחד עשר לשנים עשר לא פחות ולא יותר. כיצד, כדרכו לשמונה, נולד בין השמשות נימול לתשעה, נולד בין השמשות בערב השבת נימול לעשרה, יום טוב שחל להיות אחר השבת נימול לאחד עשר, שני ימים של ראש השנה נימול לשנים עשר. קטן חולה אין מלין אותו עד שיבריא.
והיכא דמטא זמניה דינוקא, ומיחלש ואחדתיה אישתא, מעכבין ליה עד דמיתפח שפיר, ולבתר דשבקא ליה אישתא נמי מעכבינן ליה שבעה יומי עד דברי, דתנן קטן חולה אין מלין אותו עד שיבריא. ואמר שמואל חלצתו חמה נותנים לו כל שבעה להברותו מעת לעת, איני, והא תני לודא יום הבראתו כיום הולדו, מאי לאו יום הולדו לא בענן מעת לעת אף יום הבראתו לא בענן מעת לעת, לא, עדיף יום הבראתו מיום הולדו, דאילו יום הולדו לא בענן מעת לעת ויום הבראתו בענן מעת לעת.
<h2>דף קלז:</h2>
ואילו ציצין המעכבין את המילה, בשר החופה את העטרה, ואינו אוכל בתרומה. ואם היה בעל בשר מתקנו מפני מראית העין. מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל. אמר רבינא אמר רב ירמיה בר אבא בשר החופה את רוב גובהה של עטרה.
ולא מיבעיא מילה דדחיא שבת, אלא אפילו פריעת מילה נמי דחיא שבת, דאמר מר מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל, ואף [על] גב דפריעת מילה לא איתייהיבת לאברהם דאמר רבה בר יצחק (יבמות ע"א:) לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו. ומנלן דפריעת מילה דחיא שבת, שנאמר (יהושע ה', ב') בעת ההיא אמר ה' וגו' מקיש סוף מילה לתחילת מילה, מה תחילת מילה דוחה את השבת אף סוף מילה דוחה את השבת.
מל ולא פרע את המילה כאילו לא מל, וכן הוא אומר (יהושע ה', ב') בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מול את בני ישראל שנית, שנית זו פריעת מילה, אמר ליה הקב"ה ליהושע תני מהלינהו כי היכי דמהלו במצרים, (יבמות ע"א:) משום דלא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו אלא ניתנה למשה במצרים, דאי ס"ד פריעת מילה לאו ליהושע ניתנה, אם כן ליכתוב רחמנא שוב מול ולישתוק, אלא להכי כתב שנית, כלומר שנית למצרים.
אמר שמואל קטן המסורבל בבשר, רואין אותו כל זמן שמתקשה ונראה מהול אין צריך למולו, ואם לאו צריך למולו. במתניתא תנא רבן שמעון בן גמליאל אומר קטן המסורבל בבשר, רואין אותו כל זמן שמתקשה ואינו נראה מהול צריך למולו, ואם לאו אין צריך למולו, וכן הלכה, מאי בינייהו, איכא בינייהו נראה ואינו נראה.
דשמואל, נראה מהול שפיר אין צריך למולו, נראה ואין נראה צריך. דרשב"ג, אין נראה מהול צריך, נראה ואין נראה צריך. והיכא דאיתודע ביום שלשים, בין פיהק ומת ובין נפל מן הגג, כולהו חולצות ולא מתייבמות.
[פסק] וגוי אסיר למימהל, דאיתמר (ע"ז כ"ז.) מנין למילה בגוי שהיא פסולה דארו בר פפא משמיה דרב אמר (בראשית י"ז, ט') ואתה את בריתי תשמר, ורבי יוחנן אמר (שם) המול ימול קרי ביה המל ימול. ואמרינן מאי בינייהו, איכא בינייהו אשה, לרב דאמר ואתה את בריתי תשמר אשה כיון דליתה בברית לא מהלא, לר' יוחנן דאמר המל ימול כיון דישראל אפילו ערלים כי מולים דאמו, אשה נמי בכלל ישראל ומהלא. [פסק] היכא דליכא גברא יהודאה דידע למימהל ואיכא איתתא דידעא למימהל, מהלא איתתא ושפיר דמי, והלכתא כרבי יוחנן דקיימא לן רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
תנו רבנן המל אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה, אבי הבן אומר אשר קדשנו במצותיו וציונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, והעומדים אומרים כשם שהכניסתו בברית כך תכניסהו לתורה ולחופה. המברך אומר אשר קידש ידיד מבטן וחוק בשארו שם וצאצאיו חתם באות ברית קודש על כן בשכר זאת אל חי יהא חלקינו להציל ידידות שארנו משחת למען בריתו אשר שם בבשרינו ברוך אתה ה' כורת הברית. המל את העבדים אומר אשר קדשנו במצותיו וציונו על המילה. המברך אומר אשר קדשנו במצותיו וציונו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית שאילמלא דם ברית לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר (ירמיה ל"ג, כ"ה) כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה ברוך אתה כורת הברית. [פסק] ומאן דמהיל גר או עבד גדול, ליכסי ערוה וליבריך על המילה והדר לימהול, ובתר דמהיל ליבריך למול את הגרים וכו' כהך.
וגר, אף על גב דמהיל בארמיותיה, צריך להטיף ממנו דם ברית, ועד דמיתפח לא מטבלינן ליה, וכד מטבלינן ליה צריך למיזל בהדיה תלתא ואמרינן ליה כי היכי דאמרו ליה מעיקרא, וגזזי ליה מן מזייה ושקלין ליה טופריה דידיה ודכרעיה, וצריכין למיחזייה כד טביל, וכד סליק מברך אשר קדשנו במצותיו וציונו על הטבילה, וכן עבד משוחרר, וכן עבדא ואמתא דזבני להו מגוים, מעיקרא, אתו תלתא ואמרי ליה מצוות דמיחייב בהו עבד, ומטבלינן להו, ואמתא, אתיא איתתא ועיילה בהדה לבי טבילה, וכד סלקא מברכא, דכל חייבי טבילות רישא טבלין והדר מברכין, דתניא (פסחים ז':) טבל ועלה, בעלייתו אומר אשר קדשנו במצותיו וציונו על הטבילה.
ומילה שלא בזמנה לא דחיא לא שבת ולא יום טוב, ואפילו נמי ספק זמניה הוא ספק לא זמניה הוא, היכי [דמי], כגון דאיתיליד בין השמשות דמעלי שבתא, לא מהלינן ליה בשבתא. (נדה מ"ב:) ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה מהו למימהל בשבתא, אמר ליה שפיר דמי, בתר דנפק אמר רבא ס"ד לא ידע האי גברא דשארי למימהל בשבתא, הדר קרייה אמר ליה איזי גופא דעובדא היכי הוה, אמר ליה שמעתיה דצויץ בין השמשות ולא איתייליד עד דחשיך, אמר ליה ההוא מוציא ראשו חוץ לפרוזדור הוה, דאי לא דהוציא ראשו לא הוה מצויץ, דכמה דאיתיה במעי אמו פיו סתום וטיבורו פתוח, והוה ליה נולד בין השמשות, הואי מילה שלא בזמנה, וכל מילה שלא בזמנה אין מחללין עליה את השבת.
